הי, עד כה התייחסנו ללחץ כמשהו שלילי. אבל זה לא המצב. לחץ יכול להיות חיובי והכרחי כדי להתקדם. תחשבו על צינור מים עם לחץ נמוך מדי, לא ישקה את הפרחים. אם הלחץ גבוה מדי, הגינה כולה תהרס. החוכמה זה לדעת לכוון את הברז למידת הלחץ הנכונה למצב הנוכחי. התעלמות מלחץ גבוה מדי לאורך זמן, דומה להשקיית גינה עם צינור יבש ומלא חורים. גם אם נצליח לעשות משהו, האם זה שווה את שובל הג’יפה שנשאר מאחור? נכון, השחיקה בלתי נמנעת, אבל זה לא נותן רשות להגיע לקצה! אפשר, חשוב וכדאי לבצע שינויים בנו, בסביבה ובעשייה עצמה כדי לשמר את המוטיבציה הכללית ולטפל בנזקי השחיקה. כמו שנחליף גלגל ובלמים ברכב, חשוב לטפל בשחיקה של הגוף (והנפש).
לווסת את המערכת
האבולוציה נתנה לנו 2 מערכות נפלאות שנדלקות אוטומטית בתגובה למצבי לחץ; מערכת ה-FFF ומערכת ה-R&R. מערכת ה-FFF נדלקת מהר מאוד ובלי שליטה, ברגע שהמוח מזהה איום בסביבה. במאית השניה היא מנתחת את המצב ובוחרת את ההתנהגות שתציל אותנו, מתוך 3 אפשריות: freeze (קיפאון), flight (בריחה, הימנעות) או fight (לחימה). לאחר שהלחץ עובר, הגוף מסמן למוח לכבות אותה, על ידי הדלקת המערכת המקבילה – מערכת ה-R&R. המערכת הזו מתקנת את הנזקים שנגרמו לגוף בזמן הלחץ, ובעקבות הפעלת מערכת ה-FFF. תחשבו על המנגנון שגורם לעור להגליד – זה אותו הדבר.
מחקרי מוח בשנים האחרונות שפכו אור על חלקים חדשים במערכת היחסים של המערכות הללו. אם בעבר חשבנו שאין לנו שליטה מודעת עליהן, היום גילו פרקטיקות ספציפיות להפעלת ה-R&R ושחרור לחץ כרוני סמוי שהצטבר בגוף. הסוד לתיקון נזקי השחיקה הוא לשמור על מאזן חיובי של לחץ. כלומר, להוציא ולפרוק מהגוף יותר לחץ מאשר נכנס. המחקרים מראים שככל שנבצע יותר מההתנהגויות הללו, ונהפוך אותן לשגרה, רמות הלחץ יירדו והשחיקה תפחת. זה נכון ללחץ רגעי וללחץ הסמוי שהצטבר. בהמשך הקדשתי ביס שלם להתנהגויות מורידות הלחץ.
למידה מחדש
היכולת לווסת את מידת הלחץ שנחווה נשמעת פשוטה, אבל היא לא. הרי ברגעי לחץ אין לנו בחירה, המוח בוחר עבורנו, ובצדק. המערכות הללו נוצרו כי הן עזרו לנו לשרוד מדור לדור במשך מליוני שנים. הן באמת משרתות אותנו במצבי חירום, נגיד כשרכב בולם לפנינו בפתאומיות. עדיף לתת למוח האוטומטי להגיב, מאשר לתכנן באופן מודע. אבל המערכות הללו פחות מתאימות בעבודה מול מחשב. הרי אין לנו לאן לרוץ, או במי להילחם וקיפאון לא יגרום לדו”ח לכתוב את עצמו. אז מה אפשר לעשות כדי לצאת מהלופ? אפשר לעשות התנהגויות שמסמנות למוח להפעיל את ה-R&R.
חלק מההתנהגויות שמורידות את הלחץ ומפעילות את ה-R&R, אולי יראו לך ברורים מאליהם ואינטואיטיביים. אם זה המצב – מזל טוב! יש לך חיבור גוף-נפש טוב. אם הם ישמעו לך תלושים, זה בסדר גמור. חוקרי המוח הגדולים ביותר היו מסכימים איתך עד לפני כעשור. חשוב לי להדגיש הממצאים אליהם אני מתייחסת נשענים על מחקרים אקדמיים מובילים, וזמינים בפודקאסט שצירפתי עם השיחה של ד”ר ברנה בראון (שכתבה את ה-ספר על רגשות), ד”ר אמילי נגוסקי וד”ר אמיליה נגוסקי (שכתבו את ה-ספר על שחיקה).
זה בעצם די פשוט – כדי להפעיל את הגוף צריך לדבר שפת גוף. לא משנה כמה נגיד לעצמנו “הדו”ח לא יאכל אותך” – המוח לא מקשיב ועסוק בלדמיין את המקרה הגרוע ביותר שיכול להיות. תחשבו על ההתנהגויות שעליהן אדבר בהמשך, כדרכים להפסיק את הלופ של המוח, וללחוץ על כפתור הפאוז של המחשבה.
המחקרים החדשניים גילו הזדמנות ללמוד מחדש איך הגוף עובד, ומראים עד כמה מערכת העצבים האנושית קסומה.
כדי להתגבר על ההשפעות וההשלכות של השחיקה, כדאי להבין ממה היא מורכבת.
מרכיבי השחיקה
כדי לדעת לטפל בשחיקה, צריך קודם כל להבין שבמצב שחיקה קשה לצאת לפעולה ולטפל בעצמנו. הערפול המחשבתי מקשה עלינו למצוא את ההתחלה – האמצע – והסוף. כשהכל בבלאגן בראש, לא נדע מה לעשות ונדעך.
במצב כזה כבר נזדקק לעזרה בהתנעה. תחשבו על זה ככבלים מהסביבה, כשהמצבר הפנימי עייף מדי. כשנבין איך נראית השחיקה, נדע לזהות אותה אצל מי שסביבנו, ואולי לתת דחיפה נחוצה לעזרה. לכן הצורך בשייכות בסיסי כמו אוויר לנשימה. לשחיקה שלושה מרכיבים: תשישות רגשית, ירידה בתחושת ההישג ודה-פרסונליזציה (הרברט פרוידנברגר, 1975). אסביר קצת על כל אחד, כדי שנדע לזהות אותם בעצמנו ובסביבה.
תשישות רגשית
המרכיב שנמצא כקשור ביותר להשפעות שליליות על הבריאות (בכל הרמות), על מערכות היחסים ובעבודה. באופן לא מפתיע, המרכיב יותר דומיננטי אצל נשים.
מחקרים פוסט קורונה מראים שבכל העולם, גם במדינות שוויוניות, נשים נשחקות יותר. זה מכיוון שהן סוחבות את העומס הניהולי של הסתגלות. יחד עם הלחצים של המציאות הנוכחית, השחיקה של נשים מואצת, עד כדי כך שנוצרו תופעות חדשות. למשל, תשישות זום או תשישות חמלה – סוגי שחיקה שלא היו בולטים קודם והיום ברורים ברמה גלובלית.
למרות שהמחקרים בנושא שחיקה הורית וטיפולית התחילו רק בשנים האחרונות, כבר התגלה המון ופרדיגמות משתנות.
ירידה בתחושת ההישג
הכוונה להרגשה כללית שהמעשים חסרי משמעות. קשה למצוא את האימפקט של העשייה. למשל, מנהלת צוות QA שמרגישה “אפורה”. כאילו כל יום הולכת לעבודה ומזיזה בורג שחוזר חזרה למחרת. “למה לי להמשיך לעשות את זה?” היא שאלה אותי. כדי להתמודד עם השחיקה, היא התחברה שוב לאימפקט של הקוד על המשתמשים. לאופן שבו התפקיד שלה עוזר לשפר את החיים שלהם. במקום כל יום לחפש איפה מישהו פישל או טעה, היא עוזרת לייצר את המערכת הטובה ביותר. מהר מאוד היא התמלאה בגאווה, וההגעה לעבודה הפכה ממניעה למקור הנעה. מציאת משמעות בעשייה הקטנה, משפיעה על התמונה הגדולה.
דה-פרסונליזציה
סימן לשחיקה גבוהה. הוא יתבטא החוצה באובדן אכפתיות מאחרים, הידלדלות אמפתיה וחמלה. בגדול – כבר לא אכפת לנו (מעצמנו או מאחרים), ולכן קשה לקבל טיפול ולצאת מזה. במצבים כאלו, עידוד או סיוע מהסביבה חשובים. למשל, מנהל מוצר בפינטק שקרס תחת עומס השינויים הארגוניים. כל שבוע קרה משהו חדש, עוד לפני שהתמודד עם הדבר הקודם. דחיפה לצאת לשחק כדורסל עם חברים, עזרה לו לקחת אוויר נחוץ. ברגע שהמערכת נרגעה טיפה, הוא מצא עוד הזדמנויות להיטען. פתאום היה לו כוח להתנדב בתיכון שבו למד, כמנטור למגמת רובוטיקה. ממצב שלא היה לו כוח לקרוא ספר, דחיפה קטנה עזרה לא להתניע, ולמלא את השגרה בשאיפות רגיעה.
להסתכל פנימה עם חיבור החוצה
אם יש דבר אחד שברור מההתבוננות בדאטה של השנים האחרונות הוא שכולנו נשחקנו. חלק יותר וחלק פחות, חלק במודעות גבוהה יותר וחלק פחות. אבל כולנו באותה סירה יחד. ולכולנו קשה להרים את הראש ולראות שהתעייפנו. הכי קל ונכון זה להתחיל מהסביבה הקרובה.
להרים טלפון (לא הודעה!) לחבר.ה ותיק.ה, לקבוע דייט 1על1 ולפתוח את הלב. כל כך חשוב להתחבר ולראות מה קורה עם מי שנמצא אצלנו בלב. ואם זיהית אחד או יותר מהסימנים של שחיקה בך או בסביבתך, אני יכולה לעזור. אשמח להמשיך את השיחה בתגובות, בפרטי, בסושיאל, וכמובן שאפשר גם במשרד.
בי בינתיים 🙂
זוהי כתבה אחת מתוך סדרת כתבות על הקיום האנושי. הכתבות מבוססות על ספרים, פודקאסטים וראיונות של א.נשי מחקר ושטח מהטופ העולמי. מידע נוסף על המקורות ניתן למצוא בעמוד עוד מוטיבציה.
הכותבת בעלת תואר BA בפסיכולוגיה וניהול, תואר MA בהתנהגות ופיתוח ארגונים, ותזה מחקרית בנושא השפעה הורית על מוטיבציה בעבודה. אפשר לקרוא על אלה עוד כאן.
