הי, מה נשמע? אני מקווה שהשבוע עשית לעצמך קצת יותר טוב, והכנסת נקודות לטעינה עצמית בשגרה. אם לא – זה אף פעם לא מאוחר. הכנסת דאגה עצמית אמיתית ללו”ז קריטית כדי לשנות מגמה מדעיכה לזרימה. זה מה שמעביר את כיוון הזרם וממלא באנרגיה לאורך היום.
לשלוט בקצב הזרימה
העצירה של השצף המהיר של החיים כדי לדאוג לעצמנו היא הצעד הראשון בהתמודדות עם השחיקה הבלתי נמנעת. זה מאפשר להכיר את הקצב הטבעי של העשייה. אותו זרם אנרגיה שמוביל את מקצב החיים ומכתיב לנו מתי נגמרה הסוללה וצריך לעצור לנוח.
כולנו נולדנו עם דפוסי התמלאות אנרגיה שונים, זה מתבטא במרווחי השינה ואוכל של תינוקות. תחשבו כל כמה זמן נגמרת הסוללה, וצריך היטענות (אוכל, שינה, מנוחה…)? האם מפגשים גדולים ממלאים או מרוקנים מאנרגיה? מתי עשית משהו והרגשת על הגל? מתי הרגשת שנגמר לך האוויר? שם נמצא דפוס האנרגיה שלך. אפשר לדבר על זה במובנים של מוחצנות לעומת מופנמות, אבל זה יותר עמוק מזה.
חלק מתהליך ההתבגרות כולל למידת דרכים לווסת את הקצב הפנימי, כדי לתפקד בעולם. למרות שלפעמים זה נשמע חלומי, אי אפשר ללכת לשנ”צ כל שלוש שעות ולנהל חיים מלאים. עם זאת, עבודה נגד הקצב הפנימי מאיצה את השחיקה. נגיד כשהגוף מתעורר משעון ולא מיקיצה טבעית, נקודת ההתחלה היא כבר מינוס.
אז מה אפשר לעשות?
אפשר לבחור איך, מה ומתי לעשות כדי שזה יהיה קל יותר. תמיד יש לנו את הבחירה אם לזרום בכיף, או לשחות נגד הזרם ולהוציא המון אנרגיה. מה זה אומר בשטח? איך זה נראה ת’כלס?
אני חיה במהירות 800 קמ”ש. כל מי שפגשו אותי יעידו שאני חושבת ומבצעת מהר. במיוחד כשאני עושה משהו שאני אוהבת, כמות האנרגיה שיש בי מתפרצת ומרימה את כל מי שבסביבה. זה זרם האנרגיה הטבעי שלי, ואחד האתגרים שלי זה להאט את הקצב (והשחיקה). חן בר-שי, שותפתי לניהול הקהילה “עצמאיות מהבטן“, הציגה אותי פעם כ”מגנט הכי חזק בחדר”. לקח לי זמן ללמוד שעם הכוח שזה נותן לי בהפקת אירועים, כנסים ונופשים לקהילה, יש גם צד שני. לכל אחת ואחד מאיתנו יש מעגל דומה. נסו לחשוב ולזהות את דפוס השחיקה האישי. מתי נגמרת הבטריה? עד כמה אפשר למשוך? איך הצלחת למלא את הסוללה מחדש בעבר?
אפשר להפסיק להלחם בדפוס האוטומטי, וללמוד לשוט עם זרם האנרגיה מהר ורחוק יותר בהנאה. זה דורש לבחור לעשות דברים אחרת, ולא לעשות דברים מסויימים. השינויים האלו לא כל כך קלים, ולכן אנחנו כאן. אני מקווה שבזכות הכלים שבביסים, יהיה לך הידע איך לעשות את הדברים כך שיהיה יותר קל.
לשחות עם הזרם
כשהעשייה מיושרת עם חוזקות חותם האישיות, מערבת משמעות ומאפשרת למידה – קל לעוף גבוה. זרם האנרגיה מתגבר כי העשייה מהנה ומשמעותית. מכיוון שניהול הקהילה מדליק אותי, אני נשאבת לתוך זה. כולנו היינו כך בילדות, פשוט מהלך ההתבגרות מעלה מחסומים שגורמים לנו לשכוח. אני בטוחה שחווית את זה לפחות פעם אחת גם בחייך הבוגרים. זרימה (flow) היא תחושה שהעשייה לא מעייפת, אלא ממלאת בכוח. קל לזרום על גלי האנרגיה ולהמשיך עוד ועוד ועוד.
כיף להזכר ברגע שבו היית במיטבך, עשית את מה שרצית לעשות. נהנית כל כך מהעשייה, ששכחת לשתות ולאכול – המרחב והזמן נעלמו, והיית אחד עם החומר. זה זרימה – וזה ממכר. כשמצליחים להגיע לשם, זה מדהים. אז למה אנחנו לא תמיד שם?
הגורם הראשון שמנטרל את הזרימה, זה לחץ. במיוחד לחץ כרוני וסמוי, שהצטבר לאורך החיים ומביא לדעיכה.
הסכר נפרץ
הסיבות שמביאות להצטברות לחץ אדירות, ובהמשך הבאנדל נדון בזה לעומק. ברוב המקרים הסיבה קשורה למנגנון הישרדותי אוטומטי שהופעל. משהו הלחיץ אותך, ומערכת העצבים הבינה שכדי לשרוד ולחיות צריך לבחור בהתעלמות מהלחץ. המנגנון הזה במוח מנטר את הסביבה כל הזמן ועוזר לנו להתמיד ולהגיע למטרות מאתגרות. הכוח והסיבולת שלו מאפשרת לפרוץ מחסומים ולהגיע לשיאים חדשים. אבל חשוב לחזור ולהתייחס לעכבות שהמאמץ הגדול השאיר.
זה קורה לי לפני כל אירוע גדול של קהילת עצמאיות מהבטן שאותה אני מובילה. התהליך כל כך קבוע, שחן (השותפה לקהילה) וסיון (השותף לחיים) כבר למדו לצפות את זה מראש. בהתחלה, בשלב תכנון וחלימת האירוע, אני מלאה בתקווה וכמות האנרגיה שלי בשמים. מהר מאוד ברור לי מה יהיה, איך נגיע לשם ואיזה צעדים ראשונים לעשות. לאורך הביצוע אני משימתית מאוד ורצה על הדברים תוך מיקוד בחזון ההתחלתי. מנסה להגיע כמה שיותר קרוב אליו, מתוך המציאות המתגלגלת. בלי התעכבות על מה שלא מצליח, עם מיינדסט שמוצא את ההזדמנויות והפתרונות. הביצועים בהתאם – והאירועים שלנו מציבים רף חדש כל פעם.
ירידה לצורך עלייה
אבל יש לזה גם מחיר. לפעמים חסרה לי חשיבה ביקורתית. ההתלהבות שלי גורמת לי לפעמים לרוץ מהר מדי, ולפספס כשלים וסכנות בדרך. מזל שיש את חן וסיון שמאזנים את התמונה. מההתחלה ועד שעות לפני האירוע אני מתפקדת בשיא. ואז הגוף שלי נכנס לשאטדאון. אני פשוט קורסת ולא מצליחה לעשות כלום.
בשלב הזה חן וסיון מזכירים לי לעצור (ואם צריך מכריחים אותי). אני יוצאת החוצה (באופן מילולי, לגינה או מרפסת) והם מנהלים את העניינים. הגוף שלי יודע שיצטרך להחזיק ולהנחות אירוע שלם, ואין לו כוח. הוא יודע שהמוניטור שלי לא מקשיב לסימנים, ומשתמש ברזרבות של הרזרבות. אז הוא מכריח אותי להפסיק, כדי למלא סוללה. גם אם המוח שלי לא יודע, הגוף יודע שאני חייבת זמן R&R – מנוחה והחלמה – rest and recovery. בזכות המנגנון הזה באירוע עצמו אני זורחת, יש לי כוח לתפקד ולהצליח לקיים את מה שעבדתי כל כך קשה עבורו. ומה קורה יום אחרי? כבר למדתי לסגור מראש זמן לנפילת האנרגיה. זמן בלי כלום כדי להתחבר לזרם האנרגיה הטבעי. לעצור ולהקשיב לצרכים שיעלו ברגע.
כולנו ככה! נפילות אנרגיה הן חלק טבעי ממחזור המוטיבציה, ובלעדיהם השחיקה היתה טוטאלית. הפיוז אשכרה היה נשרף. אז במקום להלחם בו, אפשר לתכנן מראש את החיים כך שיזרמו. כך הלחץ המיותר שבהתנגדות נעלם, ומתפנה אנרגיה חשובה שאפשר להשקיע כדי להגיע לשיא.
לפעמים הדחקה היא התשובה
התעלמות מאיתותי הלחץ של הגוף מתרחשת בכל מיני מצבים. לא רק כדי לאפשר לנו הגעה לטורבו ומצוינות, אלא גם כדי להתמודד עם טראומה. כשמקור הרגש (החוויה) קשה מדי, המוניטור יודע לנטרל כדי לשרוד. במצבים כאלו לחץ מודחק הצידה לטובת תפקוד והתגובה האוטומטית שהמוח בחר היא קיפאון (freeze). אם חווית דבר כזה, מדובר בטראומה – מצב בו המוח עושה פיצול בין החוויה הרגשית והפיזית. למרות שהתרבות לפעמים מתייחסת אליה כחולשה, זה כוח על. תזכרו – יש הבדל בין הגוף – רוח – נפש. במצבי לחץ הגוף והמוח יודעים מה לעשות כדי לשמור על הנפש. אין לנו דרך לבחור מה לעשות בנקודות קיצון.
אי אפשר לשפוט תגובה אחת כעדיפה על אחרת. בחירת התגובה מגיע מאזורים כל כך לא מודעים של המוח, שאין לנו גישה מודעת לשיקולים שנכנסו לשם. יש תאוריות שאומרות ששם נמצאת האינטואיציה – אותו ידע קדום שעבר אלינו מדור לדור בתהליך הלמידה האנושית. אני אומרת תודה לתגובה האוטומטית שהצילה, כי הי – אנחנו כאן יחד וזה אומר שהיא צדקה! תודה תודה תודה. אבל קל לשכוח לחזור להתמודד עם ההשלכות של הלחץ, אחרי שגורם הלחץ עבר בכל הרמות – גוף, רוח ונפש. זה יותר פשוט ממה שאפשר לחשוב…
"לא טוב היות האדם לבדו"
אפשר להתמודד בהצלחה עם השפעות הלחץ והשחיקה בכמה דרכים. בתור התחלה עם תקשורת וקהילה. סימון ובקשת עזרה מאחרים הכרחית, וכמובן גם צריך שיהיה מי שישמע ויעזור. בלי מקום לרוקן קיטור, הלחץ בתוכנו עולה והופך לכרוני.
זכרו, כמו שהגוף יודע מה לעשות במצב הלחץ, הוא גם יודע מה לעשות אחרי כדי לאזן את המערכת. יש לנו מערכת הפעלה שלמה, ששכחנו איך להשתמש בה. בהמשך הבאנדל ארחיב על דרכים פשוטות להפעיל את המערכת הרגועה. לפני כן, בואו נבין אותה קצת יותר טוב, כדי שנדע מה לעשות איתה.
לעבור מ- FFF ל- R&R
במצבי לחץ מופעל במוח מערכת ה-FFF שבוחרת 1 מתוך 3 התנהגויות אוטומטיות כדי להציל אותנו מול איום. קיפאון (freeze), לחימה (fight) או בריחה (flight). כשהיא מופעלת, מפל של הורמונים וחומרים שוטף את מערכת העצבים כולה, כדי להביא להתנהגות מסוימת. אדרנלין, אפינפרין, גלוקורקורטיצואידים, קורטיזול ואנדרופינים עוזרים לנו להתמודד עם גורם הלחץ ולהתעלם מכמה הכל לא נוח כדי שנשרוד. כתוצאה מההורמונים האלו, הדם זורם מהר יותר, הלב פועם מהר יותר, השרירים מכווצים, האישונים מורחבים, הנשימה מואצת והגוף באובר-דרייב. תחשבו על זה כמו כפתור טורבו לרזרבות של הבטריה. פוש אחרון לפני שהסוללה נגמרת לחלוטין. המערכת מיועדת לעבוד במשך עשר דקות, אחרי כן הסוללה נגמרת וצריך לעצור להתמלא. בלי העצירה הגוף נשחק. המערכת הזו נקראת גם מערכת 1, המוח הלימבי ומערכת העצבים הסימפטתית. אבל כשאני אומרת את זה מפסיקים להקשיב. אז נקרא לה מערכת ה-FFF. זה החלק שמשותף לכל היונקים ומאפשר לשרוד בסביבה המשוגעת שהיא העולם.
אבל יש לנו גם מערכת מקבילה, שמרפאת ובונה את הגוף. היא נקראת מערכת ה-R&R, כלומר relax and repair. תאוריות אחרות מתחום הנוירו-קוגניציה קוראות לה גם מערכת 2 או המערכת הפרה-סימפתית והיא ממש מרפאת את נזקי הלחץ.
היפוך הגלגל
המערכות לא יכולות לעבוד יחד. כשמערכת הלחץ נרגעת, השנייה נכנסת לפעולה. אין לנו מספיק משאבים להפעיל אותן יחד. זה כמו סוויץ’ שיש בעצב הואגוס, שמעביר בין מצב תיקון למצב התגוננות. הקטע האדיר הוא שמסתבר שאפשר להפעיל את מערכת ה-R&R באופן יזום, גם אם גורם הלחץ עדיין בסביבה. כך אפשר להפסיק את הלופ האוטומטי ואת תגובת הלחץ הכרוני! אני מרחיבה על זה בביסים הבאים, ומפרקת איך שלב אחרי שלב.
כשקורה משהו מלחיץ, המוניטור במוח מסמן לגוף מה לעשות, ברגע שהלחץ עובר הגוף מסמן למוח שהאירוע נגמר. נגיד שאנחנו איילה בסוואנה שפגשה אריה. המוניטור במוח מיד יקפיץ את ה-FFF ונגיד שבחרנו לברוח. כנראה נצמד ללהקה (כי יש כוח במספרים ולכן הצורך בשייכות). המוח והגוף יעבדו יחד במהירות, עד שנגיע למקום בטוח. אז נעצור ונתנשף. נסתכל סביב ונראה את הלהקה שלנו בטוחה ושמחה. אולי נתחכך קצת אחד בשניה, ונאכל איזה עשב. זיהית את הדפוס?
מסתבר שהריצה, ההתנשפות, העמידה יחד, המגע והאכילה הם אלו שמפעילים את מערכת התיקון הטבעית. בהמשך הבאנדל אשתף בעוד דרכים והתנהגויות שמפעילות את מערכת המנוחה והתיקון. הבעיה מתחילה כשמערכת ה-FFF עובדת יותר מאשר מערכת ה-R&R, וזה מה שקורה ביומיום. אז הלחץ מצטבר ויש שחיקה מואצת.
חיבור גוף-רוח-נפש
הביטוי הכי ברור של מערכת ה-R&R זה תהליך ההגלדה של העור מחתכים ושריטות. היכולת לייצר תאים חדשים, ולתקן את הטראומה קיימת בכל הרמות; גוף-רוח-נפש. בעצם, הרמות הללו מחוברות אחת לשניה, והרבה בעיות מתחילות מהצטברות של עומס לא מודע באחת מהן.
אני מאוד אוהבת להקביל את הקשר בין גוף-רוח-נפש עם עולם הרכב; הגוף הוא הרכב עצמו. המוח זה המנוע, שם נמצאת הנפש. הרוח זה מה שמפעיל אותם, החשמל שגורם להכל לעבוד יחד. כדי לשמור על הרמוניה, צריך לדאוג לשחיקה של אחד מהם.
לנפש יש לנו כל מיני סוגי טיפולים של מומחים כמו טיפול פסיכולוגי, פסיכיאטרי ועוד. לרוח יש פרקטיקות כמו מדיטציה, תפילה, שיתוף משמעותי, התבוננות פנימה. לגוף יש את התהליכים שלו – ואותם קצת שכחנו, או למדנו שהם “לא ראויים”.
בביס הבא דרכים להגברת הזרימה בעשייה, עם עצות פרקטיות מהטופ שבתחום.
עד אז אשמח לשמוע מתי ממש נהנית ממשהו שעשית? האם יצא לך לחוות כבר זרימה? מצפה להיפגש בקרוב בתגובות, בסושיאל או במשרד.
בי בינתיים.
זוהי כתבה אחת מתוך סדרת כתבות על הקיום האנושי. הכתבות מבוססות על ספרים, פודקאסטים וראיונות של א.נשי מחקר ושטח מהטופ העולמי. מידע נוסף על המקורות ניתן למצוא בעמוד עוד מוטיבציה.
הכותבת בעלת תואר BA בפסיכולוגיה וניהול, תואר MA בהתנהגות ופיתוח ארגונים, ותזה מחקרית בנושא השפעה הורית על מוטיבציה בעבודה. אפשר לקרוא על אלה עוד כאן.
