בחירה חופשית היא ביטוי של הצורך האנושי הבסיסי באוטונומיה. הכוונה לתחושה שבחרנו לפעול- אין לנו אקדח לרקה שמאלץ אותנו לעשות משהו. זה צורך אנושי בסיסי, ותנאי לקיום וולביאינג. בלי חופש, אין אוויר. החלק היפה הוא שללא קשר לתנאי החיים, החופש מתחיל במחשבה. בעצם קבלת החלטה על עשייה או אי עשייה. השאלה האמיתית היא עד כמה יש לנו את החופש לבחור במודע את התגובה? עד כמה היא אוטומטית, ובעצם בריחה ממפגש עם רגשות?
בחירה של עשייה (או אי עשייה) דורשת מודעות, הבנה ורשות לפעול בהתאם לרצון. לא תמיד יש לנו את כל אלו. חופש הבחירה הכרחי לבני האדם ומתואר כדלק שמבעיר את האש במנוע הפנימי. בלעדיו הניצוץ כבה. אז איך אפשר לשמר אותו?
"הדרך בה נחשוב, זה מה שניצור"
אם עוד לא פגשת את ד”ר אדית’ אגר, אני שמחה להכיר אותה. ד”ר אגר היא אישה מרשימה וחזקה, שמגדירה את החיים כל יום מחדש. מעבר להיותה פסיכולוגית, היא גם כתבה את שני הספרים הסופר מומלצים; “הבחירה” – על מסע השחרור החיצוני והפנימי שלה מאושוויץ, ו”המתנה – 12 צעדים להציל את חייך” – מדריך לשינוי מחשבתי. קריאת הספרים הללו משנה אותך. אני ממליצה להאזין להם בגרסה שאדית’ מקריאה במבטא הונגרי כבד. המסע והכוחות שלה משאירים חותם עצום – וזה ממש שווה את ההשקעה.
בקצרה, אידית’ הגיעה לאושוויץ בגיל 16. התקווה למחר והאהבה לחבר שנשאר מאחור, החזיקו אותה בחיים. במקום השחור ביותר אדית’ מצאה את הכוחות הפנימיים של תקווה והחופש לבחור את החיים שלנו. פעם אחר פעם היא ראתה וחוותה איך האוטונומיה – החופש לבחור – הצילה אותה כשאחרות ואחרים סביבה לא שרדו. בספרים, בפודקאסטים ובראיונות היא משתפת בנדיבות איך עשתה ועושה זאת עד היום.
הבסיס לחופש זה הכוח לבחור
לכולנו צורך אנושי בסיסי בחופש לבחור. מחקרים מצאו שככל שיש יותר אפשרויות, כך יורדת תחושת הקורבנות. זה מביא לעלייה בפרואקטיביות, יצירתיות והנאה. כמובן שהביצועים משתפרים בהתאם. זה נכון לכל תחומי העשייה ורמות הניהול (אישי וקבוצתי). הדברים עליהם מדברת ד”ר אגר מתייחסים לבסיס האנושי המשותף לכולנו, ועוזרים למצוא את הדרך להחזיק תקווה מול קושי. ואם יש משהו אחד בטוח זה שהחיים מלאים בקשיים, מכל מיני צבעים, גדלים וסוגים.
החופש לבחור הוא הדלק של התקווה, ששומרת מפני שחיקה. תקווה נמצאה במחקרים כחיסון רגשי עוצמתי. אפשר לומר שהיא כוח החיים; אותו מרכיב שגורם למנוע של הגוף לעבוד. כשאין תקווה, הנשמה מוותרת.
"אנו זקוקים לתקווה כמו שאנו זקוקים לאוויר"
תקווה המנוע של הנשמה
בניגוד למה שנהוג לחשוב, תקווה אינה רגש חם ונעים שממלא בתחושת יכולת ואפשרות. למעשה, תקווה היא בכלל לא רגש, אלא תהליך מחשבתי שמורכב מ”טרילוגיה של מטרות, שבילים ושליחות”. כלומר, תקווה מתקיימת כשיש:
יכולת לקבוע מטרות ריאליות.
את היכולת להשיג את המטרות, ולהתאים את הדרך במידת הצורך.
תחושת יכולת לבצע את הדרך.
רק כשאחד מהתנאים מאותגר ושינוי אפשרי, התקווה בוקעת החוצה. כשאין יכולת לשנות התקווה תתחלף בתסכול ולמידת חוסר אונים. בעצם, נבין שאין לנו מה לעשות, סביר שנוותר ולא ננסה שוב. התקווה היא כאב שאין את אחד התנאים, עם הבנה שאפשר לעשות עם זה משהו.
ברגע שברור מה המטרה, איך להשיג אותה ויש יכולת – כל מה שנותר זה לצאת לדרך. הקריאה לפעולה מגיעה מבפנים ודוחפת החוצה. קשה להתאפק ולעשות משהו אחר.
ברגע שברור ממה תקווה בנויה, אפשר לעצור ולבדוק – מה האש שמניעה את הקטר קדימה? האם זו האש הרצויה? השאלות הללו מציפות שאלות נוספות שמגבירות את אלמנט הבחירה.
זוהי כתבה אחת מתוך סדרת כתבות על הקיום האנושי. הכתבות מבוססות על ספרים, פודקאסטים וראיונות של א.נשי מחקר ושטח מהטופ העולמי. מידע נוסף על המקורות ניתן למצוא בעמוד עוד מוטיבציה.
הכותבת בעלת תואר BA בפסיכולוגיה וניהול, תואר MA בהתנהגות ופיתוח ארגונים, ותזה מחקרית בנושא השפעה הורית על מוטיבציה בעבודה. אפשר לקרוא על אלה עוד כאן.
