הי, מה נשמע? יצא לך פעם לעצור ולחשוב האם רגשות אמיתיים? העשורים האחרונים בתחום חקר המוח והרגשות גילו איך מחשבה הופכת למציאות, ובכך הוכיחו שרגש אמיתי ומתקיים בגוף ברמת התא. המסלול שמתאר את זה נקרא “מעגל הרגש”. המעגל מתחיל מאירוע חיצוני (מפגש עם מישהו) או פנימי (היזכרות באדם מסוים), שמביא למחשבה. המחשבה מעוררת רגש, שמביא לתגובה פיזיולוגית והתנהגותית. מחשבה הופכת למציאות דרך הרגש. התגובה שלנו פותחת מעגל נוסף של רגש, וזה בעצם החיים; אירועים שמפולטרים במחשבות ורגשות. בעצם – הדרך שלנו להתנהל בעולם נשענת על רגשות.
השוס הגדול של המחקרים העדכניים, הוא שאפשר להשפיע על כל חוליה במעגל ולשנות את החוויה האנושית. למשל, לקראת הצגה של רעיון מול קהל חשוב, אפשר למקד את המחשבה בסיכויי ההצלחה, בהצלחות קודמות דומות, בהכנה המוקדמת ועוד. כך מחשבות חיוביות יובילו לרגשות חיוביים ותגובות חיוביות מהסביבה בחזרה.
המעגל שהוכח במחקרים, מראה את הקשר בין גוף-נפש ומתאר את הפערים שנוצרים בתרגום מציאות למחשבה, ובהפיכת מחשבה למציאות. מחשבה על מה יגרום להצליח בפרויקט, תגרום לנו למצוא את הפתרונות הזמינים בסביבה. הקשר המעגלי בין גוף – רוח – נפש, מביא לכך שאולי הפתרון יהיה לשנות סביבה.
עניין של פרשנות
הכל מתחיל בראש.
נגיד שהתבטלה לך פגישה חשובה שציפית אליה בהמשך היום (אירוע חיצוני). סביר שתעלה המחשבה “סתם הכנתי את כל החומר!”. כנראה יעלה רגש של בזבוז ופספוס, שיבוטאו בסינון “אוף, גם כן…” אולי בליווי צקצוק לשון, הבעת פנים זעופה או נשיפת אוויר (תגובה). במקביל, מתחת לפני השטח מערכת העצבים נשטפת במפל של הורמונים, שמביאים לחוויה החושית של אכזבה – אגרוף בבטן. הביטוי החיצוני של הרגשות השליליים, מביא לתגובה מהסביבה. כנראה מי שליד יתעניינו ויביעו אכפתיות ודאגה. זה יהיה אירוע נוסף והנה נפתח מעגל חדש.
זו ההתנהלות האנושית מהאדם הקדמון כדי לשרוד. רגשות הם הפילטר שלנו לחוויה הבסיסית של העולם. כך הגוף האנושי מתרגם את העולם החיצוני לחוויה פנימית, ומספק את הצורך הבסיסי בשייכות.
"לחץ מתרחש כשדרישות הסביבה נאמדות כמעבר ליכולת להתמודד בהצלחה. זה כולל אלמנטים של חוסר ודאות, חוסר שליטה ותחושת עומס."
איפה הרגש מתחיל?
מערכת העצבים המלאה מתחילה בקודקוד המוח, עד קצה הבהונות וממשיכה מעבר לגבולות העור (מיינד בלואון!). בתרבויות מערביות מגדירים את הטווח הזה “מרחב אישי”, וזה הספייס שעוטף אותך ומרגיש כשמסתכלים עליך בפקק התנועה.
מערכת העצבים כל הזמן אוספת מידע על האירועים בסביבה, ומעבירה אותם למוח. גם בשינה! יש חלק של המוח שמנתח את כל מה שקורה. המטרה היחידה שלו זה לבחור תגובה שתביא למקסימום סיכויי הישרדות. כדי להצליח במשימה, רוב הגירויים שמגיעים למוח, לא עוברים את רמת המודעות. מערכות מורכבות מנהלות את כל הבקאופיס, כדי שעיקר המשאבים הקוגניטיביים יהיו זמינים להתנהלות בעולם. כלומר – לבחור מה לעשות כדי לשרוד לרגע הבא. זה היה הכרחי לאדם הקדמון ובתקופות עם פחות ביטחון פיזיולוגי. היום, המערכות הגבוהות יותר של המוח הן אלו שיביאו לשגשוג והצלחה. פשוט צריך ללמוד להשתמש בהן, ולכבות את המערכות הרגישות של האזהרה.
נגיד שבישיבת צוות על פרויקט חדש שאלו אותך שאלה קשה (מצב מלחיץ). במוח יש מערכת אוטומטית שמנתחת סיכונים ועלויות במילישניות, מאחזרת את כל המצבים הקודמים שבהם הרגשת ככה, משקללת את הנתונים ומחליטה מה לעשות מבין: 1. להילחם 2. לברוח 3. לקפוא במקום. בזכות הקורטקס הפרה פרונטלי (מה שנמצא מאחורי המצח), יש עוד אפשרויות כמו 4. לחשוב. 5. לענות. 6. שילוב של הדברים.
במצבי לחץ גבוה, האזורים שמחזיקים את היכולת לעצור, לנשום, לחשוב ולנסח תשובה קוהרנטית מנותקים. יש דברים שאפשר לעשות כדי לחבר אותם בחזרה.
רגשות בגוף
סייקל הרגש נגמר כשמערכת ה-R&R נדלקת, כלומר במצב מנוחה ותיקון. האמת, שכבר שמעתי על זה בהכשרה מקצועית של פא”י (האיגוד המקצועי לפיתוח ארגוני) לפני כמה שנים. אבל עוד לא קישרתי את זה עד הסוף. מאז למדתי מגוון תכנים מזוויות שונות, שחיברו את הפאזל השלם. אצלי זה כלל שבירת מיתוסים ופתיחת חשיבה לכיוונים חדשים. אשמח לשמוע בתגובות האם גם לך. 🙂
הגיוני שנרגיש ככה
יש מיתוס שבני אדם הם חיה הגיונית, שמדי פעם מרגישה. למעשה, אנו חיות רגשיות, שמדי פעם הגיוניות. הדמיות PET מהעשור האחרון מוכיחות את זה שוב ושוב.
ההגדרה הנוירולוגית לרגשות (emotions): מעגלים נוירולוגיים המתרחשים בכל מערכת העצבים, ויש להם התחלה, אמצע וסוף. רגש מתרחש באופן בלתי רצוני כתגובה לאירוע (חיצוני או פנימי).
לכן נסמיק ממחשבה על מישהו אהוב, או משהו מביך שקרה. יש רגשות שנרגיש במוח או בלב. הרוב מודחקים לגוף, ומצטברים ללחץ כרוני ו/או סמוי. אי אפשר לדעת לאן בגוף הרגש ילך, יש המון אפשרויות (מערכת הדם, העיכול ועוד ועוד). הנקודה הזו פגשה אותי בבטן, תרתי משמע.
החוויה האישית שלי
כבר שנים אני מתמודדת עם PTSD. אני כמעט ולא משתפת בזה, כי הנושא מאוד אישי. בשנים הללו למדתי איך להקשיב לגוף, ולהפעיל את המערכת ה-R&R. הכלים שרכשתי להתמודדות עם טראומה מתמשכת, משמשים אותי גם בתהליכים מקצועיים שאני מלווה. כמו שכתבתי בהתחלה – הצעד הראשון הוא הורדת לחץ, והנחת עוגנים של זמן אוויר, ששומרים על סיום מעגל הלחץ כחלק מהשגרה. אחריו יש עוד ארבעה עוגנים שביחד שומרים על איזון גמיש של בית-עבודה. בעבר כתבתי על זמן אוויר במגזין “עצמאיות מהבטן” ובהמשך אכתוב על שיטת העוגנים בהרחבה (אז שווה להמשיך לעקוב).
השורה התחתונה
בסופו של דבר חוקי האנרגיה נשמרים גם כאן. לכן, כשהלחץ עולה, חשוב גם להגביר את הוצאת הלחץ. אם לא נבחר בדרך בריאה לעשות את זה, הגוף יברח להתנהגות אוטומטית שתאפשר התעלמות, הדחקה ובסוף התפוצצות. במקום זאת, אפשר לעצור, לנשום ולבחור לעשות משהו אחר.
כדי לדעת מה, מתי ואיך נכון לך, כדי לשחרר את הלחץ ולא להדחיק אותו, צריך שני דברים: היכרות עם מה שטבעי לך + היכרות עם כלים מגוונים (למשל דרך סמינרים וצריכת תכנים מעשירים). מהלך השגרה חייב לכלול מידה מסויימת של גמישות, כדי לאפשר זמנים של יותר שחרור קיטור.
אז פעם הבאה שהלחץ בעבודה עולה, אל תוותרו על האימון או החוג. אם תוותרו על שעה וחצי של עבודה במצב עייפות ולחץ, לא תפסידו המון. אבל אם תעצרו ותכניסו אוויר חדש למערכת, תרוויחו עולם ומלואו.
אשמח לשמוע מה הדרך המועדפת עליך להרגיע את המערכות ולהתמלא באנרגיה? האם יש לך עוגן קבוע לזה?
מזמינה כמו תמיד לשתף בתגובות, פרטי, סושיאל ואם תרצו במשרד. בואו נמשיך את השיחה. 🙂
זוהי כתבה אחת מתוך סדרת כתבות על הקיום האנושי. הכתבות מבוססות על ספרים, פודקאסטים וראיונות של א.נשי מחקר ושטח מהטופ העולמי. מידע נוסף על המקורות ניתן למצוא בעמוד עוד מוטיבציה.
הכותבת בעלת תואר BA בפסיכולוגיה וניהול, תואר MA בהתנהגות ופיתוח ארגונים, ותזה מחקרית בנושא השפעה הורית על מוטיבציה בעבודה. אפשר לקרוא על אלה עוד כאן.
