“לקחת פסק זמן ולא לחשוב
לשבת מול הים ולא לדאוג
לתת לראש לנוח מהפיצוצים
לתת ללב לנוח מהלחצים”
זמן להתבונן
יוגה. זה זמן קדוש בו אני והמזרן נעלמים לשעה וקצת של שקט.
הדייט מתחיל בישיבה שקטה על ספסל מתחת לעץ, עם מדיטציה נבחרת באוזניות. פסק זמן להתבונן בהתרחשות הדברים. שקט למערכות, כדי לסרוק את המצב שלי, של הגוף שלי.
ברגעי ישיבה שקטה ומודעת, המיינד שם לב מה קרה. אחרי השקט, אני נכנסת לתרגול ופוגשת את כל מה שהשתנה מהפעם הקודמת שנפגשנו.
בתנועה עדינה הרוח, הגוף והנפש מתאזנים. הניתוק מההמולה והקצב המהיר של העשייה מפנה את הזרקור, ואפשר לשים לב לדברים עמוקים יותר בתוכנו, שאחרת קל לפספס. אל אותם דפוסים אוטומטיים שמשפיעים על כל קבלת ההחלטות והתפקוד שלנו ביומיום.
בשאלות שמגיעות למזרן, אני מוצאת תשובות לחיים. למשל, מה אני עושה מול קושי – מתכווצת או נושמת? איך אני קמה מנפילה? מה עוזר לי לשמור על מיקוד בנשימה? אלו שאלות חשובות מאוד, שבדרך כלל אין זמן לעצור ולשאול. המפגש איתן בתרגול משפר את ההתמודות בשגרה אחר כך.
כשאנחנו במצב פעולה, קל להסחף מדבר לדבר. אבל עצירה וחשיבה על האוטומט חשובה, והכרחית להתפתחות אישית ומקצועית. במיוחד במצבי לחץ, יש לנו נטייה אנושית לפעול קודם, לחשוב אחר כך ולהרגיש אף פעם. זה מתכון נהדר לתפקוד. אבל בלי עצירה לחשוב ולהרגיש – ממש להכניס ליומן פסק זמן יזום של הפוגה – נישחק מהר מאוד.
זמן לנשום
השקט הזה מאפשר לי לנשום.
להכניס אוויר חדש למערכת ולנקות את שאריות השבוע שעבר. החיים מלחיצים – זה לא פשוט לאזן בין דרישות בית ועבודה, או אישי מול זוגי ומשפחתי. בלי ההפוגה הקבועה לנשימה, אין כוח לכל המירוץ.
בשעה וקצת שאני נעלמת לכל השאר, אני נמצאת עבור עצמי. פסק הזמן מארגן את סדר העדיפויות ודרכו אני מוודאת שאני לא שוכחת לדאוג למשאב הכי יקר – אני. זו המשמעות העמוקה ביותר של דאגה ואהבה עצמית – self care במיטבו. השקעה של משאבים במילוי המצברים, כדי שיהיה כוח להמשיך ולתפקד. יש כל מיני דרכים לעשות את זה. יוגה היא רק אחת מתוך מלא אפשרויות, ובאמת יש לה יתרונות מיוחדים מהשילוב של המדיטציה, התנועה והחמלה העצמית שמתגלה בין תרגול לתרגול. יש משהו מיוחד בלפגוש את עצמך כל פעם מחדש, באותו הסטינג בדיוק ולזהות את ההשתנות הקבועה של הדברים. אני יודעת שלי זה נתן ונותן המון כוח להישאר יציבה בתקופות של סערה.
במהלך התרגול, אני בוחנת מתי הריכוז שלי בורח ולאן. ברגע שהריכוז שלי בורח מהנשימה, התרגול נהיה לי קשה. אז אני מתבוננת במחשבות שלי מהצד, ונותנת להן לרוץ ברקע. הדבר היחיד שמעניין אותי זה לנשום.
ההתבוננות מהצד על המחשבה מראה זויות חדשות, שאולי לא הכרתי קודם. דרך היוגה אני לומדת את עצמי מחדש. כל פעם אני חוזרת לאותו מקום, אבל קצת אחרת. הדבר היחיד שקבוע זה הנשימה, שמחזיקה את הכוח להמשיך ולזוז.
זמן להיות
ערב אחד, ריחפתי חזרה הביתה מהתרגול עם התהייה “עד כמה אחרות.ים לקוחות.ים לעצמן.ם את פסק הזמן הזה באופן מוגדר כחלק מהלו”ז?”
נראה לי שמסביב יש המון תחושה של חוסר לגיטימיות לקחת רגע – דקה, שעה, יום. זה בא לידי ביטוי בהצטדקויות קטנות של שאר המתרגלות ברגעים שלפני. “היה שבוע קשוח, הרווחתי את התרגול הזה” מישהי שיתפה בהזדמנות אחת. וביום אחר מישהי אחרת סיפרה שלא נעים לה לבוא יותר מפעמיים בשבוע, כי זה מרגיש לה יותר מדי פינוק. אבל דאגה עצמית היא לא פינוק. לעצור לנוח, להתמלא בכוח זה הכרחי! הציפייה להמשיך בלי הפסקה לא ריאלית. זה כמו לצפות מרכב להמשיך לנסוע בלי לעצור לתדלוק או לטיפולים ותיקונים. כן, אפשר לעשות את זה. אבל האם זה חכם? כדאי? כלכלי? משתלם? רצוי בטווח הארוך?
אני אנחש שהתשובות לכל השאלות הללו היו – לא.
קל לשכוח שכדי לתת, צריך קודם כל שיהיה מאיפה. פסק הזמן היזום, בין אם זה שעה יומית או שבועית, נחוץ כמו אוויר ואוכל. בלעדיו אין איך להמשיך לרוץ.
חשוב מדי פעם לעצור את המרוץ הקבוע. לעצור ולראות לאן הגענו, ומה נדרש כדי להמשיך?
אם אין לך עצירות לזמן אוויר בשגרה, אני ממליצה להכניס ובהקדם. זו הדרך הטובה ביותר למנוע את השחיקה, ולהתמודד עם לחצי החיים לאורך זמן. בבאנדל ביס של מוטיבציה כתבתי לעומק על התמודדות עם לחץ ושחיקה. ברישום אליו (ללא עלות) יתקבל אצלך פעם בשבוע מייל עם קישור לביס קצר עם ידע, כלים ומחשבות נוספות על הנושא.
אשמח לשמוע איפה, איך והאם יש לך פסק זמן כחלק מהשגרה?
שתפו אותי בתגובות, בסושיאל או במשרד 🙂
