התקעות הרגש במנהרה
הלחץ לא מסוכן, אלא התקעות הרגש במנהרה מסוכנת. בעולם של היום, אנו חיים בלחץ גבוה, ולא מקובל להרגיש עד הסוף. אפשר לחשוב על מערכת העצבים כמו כביש דו נתיבי, שמחזיק עומס של אוטוסטרדה. כשיש יותר מדי לחצים ועומסים, נהיה פקק והכביש נהרס מהר.
אז אם זה כל כך רע לנו, למה רגשות נתקעים? מה גורם לנו ללכת נגד הטבע האנושי? בספר “Burnout: the secret to unlocking the stress cycle” מתוארים כמה דברים שגורמים להתקעות הרגש במנהרה. בראש ובראשונה כשחווית הרגש מעוררת מעגל רגש נוסף. במצבים כאלו הרגש מעורר את הרגש וזה הופך ללופ אינסופי.
Oops! I did it again
הגורם המוביל להצטברות של לחצים זה חשיפה לאירוע (פנימי/חיצוני) מעורר נוסף. נגיד לפגוש את הקראש (או רק לחשוב על המפגש) אחרי דייט מוצלח, כשמחשבות מציפות. מילא אם זה משהו חיובי, אבל כשכל הזמן נפתחים מעגלי לחץ, ואין מספיק מקומות לרוקן אותו, זה הופך לכרוני. הלחץ מצטבר ומתפוצץ איפשהו.
אם בעבודה קרה משהו לא נעים, אפשר להדחיק את זה לאורך היום ולשמור על “מקצועיות”. אבל אחרי שעות העבודה, כדאי לתת מקום ללחצים שהצטברו ולפנות אותם מהמערכת בצורה מספיקה.
חשיפה חוזרת
נניח ובעבודה יש מישהי (מקור הרגש) שמעוררת חוסר נוחות (הרגש). הדרך שלך להתמודד עם הרגש, זה ריצה בסוף היום. הקטע שכל מפגש איתה (מקור הרגש), מחזיר את הרגש. ומה קורה ביום שאין ריצה? או שקורה משהו לא נעים במיוחד? הרגש נתקע באמצע וכך לחצים מצטברים. לאורך זמן, עצם המחשבה על ההגעה למשרד תעורר חוסר נעימות. הלחץ שנכנס גדול יותר מהלחץ שיוצא.
חושך גדול מדי
יש רגשות כל כך חשוכים, שקשה לסיים את המנהרה לבד. למשל באבל ואובדן, צריך יד מלווה ותומכת. לפעמים המנהרה כל כך ארוכה, שאין מספיק כוח לעבור אותה לבד. לכן יש משפחה, חברות וחברים, מעגלי קהילה תומכת. זה הרעיון מאחורי קבוצות תמיכה. לא להיות לבד בדרך הקשה. יש לנו יכולת נפלאה, כמו של נרות, להעביר הלאה את הלהבה.
עלות חברתית
יש כל מיני מצבים בהם תגובה ללחץ תוביל לתוצאות שליליות. נגיד בשיחה עם לקוחות, אובדן סבלנות לא אפשרי. אם נתפוצץ על הלקוח, לא יקרה שום דבר טוב. אז אפשר להדחיק את הרגש, אבל בהמשך היום חשוב להוציא את הלחץ בצורה בריאה.
במצבים אחרים אולי עדיף לא להגיב או להרגיש, כדי לשרוד. למשל בחיפוש חניה במגרש צפוף, מול מישהו שמרגיש מאיים. המוח יודע מתי להגיב ב-freeze כדי להינצל. מטרת הלחץ להציל אותנו בסופו של דבר. הלחץ לא מסוכן – רק ההצטברות שלו מסוכנת. לכן, החלק החשוב זה לתת מקום לרגש לעבור את כל המעגל, במיוחד אחרי שמקור הרגש עבר.
"אנחנו לא יודעים להפריד בין הרגש לבין ההרגשה, לכן קוראים לזה תחושה."
יום ועוד יום, יום ועוד יומיים
המערכת הפיזיולוגית מסוגלת להיות בהילוך גבוה גג עשר דקות. בפועל אנו חיים כך חיים שלמים. המערכת הפיזיולוגית שלנו לא בנויה להתמודד עם התקעות של רגש. הצטברות הלחצים מעמיסה עלינו בכל הרמות.
כשמעגל הלחץ לא נגמר, הגוף לא עומד בקצב ההתרגשות. השחיקה ממשית, ומערכות פיזיולוגיות קורסות באופן הדרגתי. תחשבו על אותו כביש שמחזיק יותר מדי מכוניות. המערכות נשענות על איתותים שהאיום עבר, כדי לשטוף ב-joy ולהפעיל מפל חיובי שמאזן. פעם חשבו שהטריגר להירגעות זה שהאיום עבר. למעשה זה בגלל הריצה (שרוקנה אדרנלין מהגוף) וההקשר החברתי (שמסמן לגוף שהוא בטוח).
הגוף מדבר שפת גוף
התנהגויות מסוימות מסמנות למערכת ה-R&R להיכנס לפעולה. לנוכחות גורם הלחץ אין שום קשר! זה אומר שני דברים:
- מחשבה על מצגת מלחיצה מייצרת לחץ אמיתי בגוף. קל לשכוח להתמודד איתו ולהתקע באמצע הסייקל.
- שחרור הלחץ אפשרי גם אם גורם הלחץ נוכח. אולי נצטרך להזיז דברים ביומן, אבל יש דרך! האמת? זה גם לא כל כך מסובך ואני מספרת על זה בכתבה הבאה.
ברגע ששחרור הרגש נמצא בידיים שלי, זה מאוד משחרר. פתאום, במקום שהרגש ינהל את העניינים, אפשר לנהל את הרגש. מכאן האחריות על למידת האיך נמצאת אצלך. היכרות עם פרקטיקות ואסטרטגיות מגוונות עוזר להתאים להעדפה האישית. ספרו לי בתגובות, פרטי או בסושיאל – מה הדרך המועדפת עליך ליהנות מהחיים? ואם תרצו להמשיך את השיחה, אפשר גם במשרד.
זוהי כתבה אחת מתוך סדרת כתבות על הקיום האנושי. הכתבות מבוססות על ספרים, פודקאסטים וראיונות של א.נשי מחקר ושטח מהטופ העולמי. מידע נוסף על המקורות ניתן למצוא בעמוד עוד מוטיבציה.
הכותבת בעלת תואר BA בפסיכולוגיה וניהול, תואר MA בהתנהגות ופיתוח ארגונים, ותזה מחקרית בנושא השפעה הורית על מוטיבציה בעבודה. אפשר לקרוא על אלה עוד כאן.
