לכל רגש יש התחלה – אמצע – וסוף. רגשות (emotions) הן כמו מנהרה שיש לעבור דרכה, כדי להגיע אל האור בקצה. שחיקה מתרחשת כשרגשות נתקעים באמצע המנהרה. חשוב לסיים את סייקל הלחץ, כדי להחזיר את המערכת לאיזון. את החלק הזה קצת שכחנו.
פחד אלוהים!
נגיד שלפניך מצגת גדולה לפני 500 איש על נושא המומחיות שלך. המון רוכב על הפרזנטציה הזו, והציפיות מעצמך גבוהות. מבחינה חברתית, מקובל וצפוי שנביע לחץ לפני המצגת, אבל ברגע שירדנו מהבמה מצופה שנמשיך הלאה. למעשה, רק אחרי שהמצגת עברה, והגוף חוזר למקום בטוח, הוא מתפנה להרגיש את הלחץ עצמו.
אז אחרי שעברת את המצגת החשובה בעבודה, חשוב להתמודד עם הלחץ! לשחרר אותו החוצה, לסיים את הסייקל. החנקה כי “זה לא נראה טוב” לא שווה את זה. תמצאו דרך מתאימה למצב ותרגישו. זה יכול להיות היי-פייב לקולגה או שיתוף המשפחה בארוחת הערב. יש המון דרכים לשחרר את הלחץ (מבטיחה כתבה שלמה על זה ממש תיכף). מה שחשוב זה לעצור ולהרגיש, אחרי שמקור הלחץ עבר. זה הזמן שהגוף פנוי באמת להתמודד, להבין מה קרה וזו הדרך לשחרר את זה הלאה!
הקשת אחרי הסערה
מהדוגמה ההבדל בין מקור הרגש לבין הרגש עצמו ברור. מקור הרגש = המצגת. הרגש = לחץ.
הרבה פעמים אנחנו מבלבלים ביניהם, ואז נתמודד עם מקור הרגש ולא עם הרגש עצמו. יש לזה כל מיני סיבות. בין היתר הרשות החברתית להבעת רגשות, מגדר ועוד.
מרגע שהמצגת עברה, יש ציפייה שנמשיך הלאה. אם נגיד לקולגה “יואו, זה היה ממש מלחיץ!” כנראה נקבל תגובה בסגנון “כן, אבל הלך טוב. עדיף להתרכז בזה”. תגובה כזו מתעלמת ומדלגת מעל הרגש הלא נעים, דרך התרכזות בחווית רגש חיובי במקום (הי חיוביות רעילה). אבל הרגש הלא נעים לא הולך לשום מקום. למעשה, קורה התהליך ההפוך. הוא מתחיל להניח שורשים באמצע המנהרה, ולאורך זמן יחסום את שאר הרגשות. הי, דיכאון.
נפילת מתח
רק אחרי שמקור הלחץ עובר הגוף מתפנה להרגיש את הלחץ עצמו.
לכן תמיד אחרי משהו גדול, תהיה נפילת מתח.
ברנה בראון ממליצה לסטודנטיות שלה לתכנן הפוגה אחרי הגשת התזה. היא יודעת שחודשים של לחץ לא מטופל יתפרצו החוצה. החוויה הרגשית של לחץ משאירה עכבות בתאי המוח. ממש לכלוך, רעלנים, שאפשר לראות בסריקות ומיפויים. הרעלנים מצטברים בתא, משפיעים על ההורמונים בגוף וכך נוצרות מחלות שונות. אחרי שראתה את זה קורה מיליון פעמים (וחוותה את זה על עצמה) ברנה יודעת שהלחץ יהרוג אותך מהר יותר מגורם הלחץ.
תת המודע שלנו יודע את זה גם. ולכן, אם לא נעצור באופן יזום ונטפל בעצמנו, הגוף יעשה את זה לבד.
כשצינור הרגשות מתפוצץ
אני לא אשכח איך אחרי הצבא למדתי ממש קשה לשפר בגרות במתמטיקה, תוך כדי עבודה במכירות, כדי להתקבל לתואר הראשון שרציתי. אחרי המבחן, לקחתי לי יום פינוק ומסאז’ (אחד הטובים שהיו לי עד היום). עצרתי את הטירוף ונחתי. הגוף התמסר למנוחה לחלוטין. למחרת קמתי עם 42 מעלות חום וביליתי שבוע במיטה. זה לא שהמבחן או המסאז’ עשו אותי חולה. פשוט אחרי שקרו יכולתי לשחרר את הלחץ ולהבריא.
במשך חודשים הגוף שלי אותת עם סימפטומים (כאבי ראש, פרקים ועייפות כללית). פשוט התעלמתי מהם. ברגע שנחתי, המוח הבין שזה הזמן לעבד את כל מה שהדחיק. בדיעבד זה השתלם.
קיבלתי 95, התקבלתי לבן-גוריון למסלול פסיכולוגיה וניהול. זה הבסיס לתואר השני בייעוץ ארגוני, ולכל העשייה שלי היום. שם פגשתי את מי שלימים הפך לשותף לחיים ואב ילדיי.
לפעמים זה נכון להדחיק ולהתעלם, אבל חשוב לחזור בסוף למה שקרה ולהתייחס. הגוף יודע מתי כל דבר נכון, לנו נשאר רק להקשיב לסימנים שהוא נותן. אז למה זה כל כך קשה?! בכתבה הבאה כתבתי על זה לעומק.
רוצה לשתף במחשבה? אשמח לשמוע בתגובות, פרטי, סושיאל או במשרד – מה שנוח לך.
זוהי כתבה אחת מתוך סדרת כתבות על הקיום האנושי. הכתבות מבוססות על ספרים, פודקאסטים וראיונות של א.נשי מחקר ושטח מהטופ העולמי. מידע נוסף על המקורות ניתן למצוא בעמוד עוד מוטיבציה.
הכותבת בעלת תואר BA בפסיכולוגיה וניהול, תואר MA בהתנהגות ופיתוח ארגונים, ותזה מחקרית בנושא השפעה הורית על מוטיבציה בעבודה. אפשר לקרוא על אלה עוד כאן.
