יש שתי אמיתות בחיים: שינוי הוא הקבוע היחיד בחיים, והתגובה המיידית לשינוי תמיד תהיה התנגדות. בלי שינויים נדעך, אבל עם המון שינויים קשה לנו להבין איך להתנהל ולתכנן קדימה. המורכבות הזו מביאה לכך שלא תמיד ברור לנו איך להתמודד עם שינויים בחיים. כולנו חווינו את זה על בשרנו לפחות פעם אחת בחיים (אם לא ביום). את הצורך בשינוי המשימה עליה עבדנו, להוסיף אימון נוסף לשגרה השבועית, או להכין משהו חדש לארוחת הערב. שינוי מוסיף טעם לחיים, ומרענן את החשיבה והעשייה שלנו. כך נשמרת המוטיבציה הפנימית המאופיינת בתחושות אתגר, למידה, התפתחות, סקרנות וחקירה.
שינוי קריירה
במשך העשור האחרון עברתי אינספור שינויים. הפכתי לרעיה ואחר כך לאמא (פעמיים). עברתי לספרד וחזרתי חזרה. כתבתי תזה, ליוויתי סטארט אפ משפחתי, פתחתי עסק עצמאי לייעוץ, הצטרפתי לניהול של קהילת עצמאיות ופיתחתי בה אינספור יוזמות חברתיות. בדרך שיניתי את התזונה שלי בצורה רדיקלית, ועם זה השתנו החיים שמסביב. ועכשיו מגיע שינוי נוסף – מעבר מחיים כעצמאית לחיים כשכירה.
זה חתיכת שינוי שמשפיע לא רק עלי, אלא על כל מערכת החיים שלי.
פתאום לא אעבוד מהבית כל יום, אלא רק פעם אחת בשבוע. פתאום לא אהיה זמינה לקפוץ להביא ספר או כריך נשכח, כי המשרדים במרחק נסיעה ארוכה. פתאום הבקרים לא יתחילו בהליכה משותפת בפארק, אלא בנסיעה של שעה ברכב. הכל מתהפך וכאילו ברגע אחד, וזה מציף ברגשות שמביאים לבעבוע תמידי בבית כולו. כמו רחש הגחלת שיכולה להתפרץ מזרד שנפל למדורה. כמו כל שינוי, התגובה הראשונית אליו היא התנגדות. למרות שזה משהו מבורך ורצוי, תהליך הדרגתי שהבשיל בי כשנה, ואני שלמה איתו מאוד. למרות הכל – הרגשות מתערבבים בגלל חוסר הודאות וההתנגדויות מגיעות מהר. זה יכול להתבטא בכיווץ של לסתות, או משחק טורדני עם אצבעות הידיים, עצבנות כללית שמלווה כל תגובה. למזלי, לאורך השנים והחיים, אספתי כלים מכל מיני תחומים, כדי להתמודד בדיוק עם רגעים כאלו. אפילו כתבתי על זה מדריך שלם (שזמין במתנה בכפתור למעלה). ובאמת בזכות כמה כלים נפלאים, השינוי הזה עובר על המערכת (שלי ושל המשפחה) בזעזוע מינימלי, ומביא להתקרבות והתחזקות, במקום להתרחקות והתפרקות. אופן ניהול השינוי קריטי בקביעה אם יהפוך לצמיחה או נבילה. אני כותבת את הדברים כאן, כדי שאולי יעזרו לעוד שעברו או יעברו מהפכים ושינויים בקריירה, ולמשפחות שנמצאות מסביב.
אין הבדל בין פחד וציפייה
הדבר הראשון שאני עושה כשהפרפרים בבטן מתחילים לרעוש, זה להזכיר לעצמי שההבדל בין פחד וציפייה נמצא רק בפרשנות שלנו למה שקורה או יקרה. בנוסף, רגשות תמיד מגיעים בקבוצות ובדרך כלל יהיו מעורבים. למשל, ציפייה לקראת פרויקטים חדשים ומרגשים מעורבת בפחד מחוסר הצלחה במשימות חדשות. או התרגשות לקראת מפגשים חברתיים חדשים, מהולה בחשש מלהיות החדשה בקבוצה מלוכדת. המיינד לא תמיד יודע להבחין בין הרגשות. כשהמיינד מבולבל, הוא בודק מה הגוף עושה ומפרש את זה לפי הטיות מחשבתיות שמקצרות תהליכים. הזמינה ביותר עבורנו (כי עזרה לנו לשרוד) היא הטיית השליליות (negativity bias) שמיד מחברת את הפרפרים לחרדה וחשש, במקום להתרגשות וציפייה. כשאני זוכרת את האוטומט האנושי שלי, אני יכולה לתקן ולאזן את החשיבה ולהזכיר לעצמי את ההזדמנויות שבתפקיד העתידי, ולמנות בפני עצמי (או חבר.ה טוב.ה/קולגה/פרטנר.ית) את היתרונות והסיבות שבחרתי בשינוי הזה. כך הפחד מתחלף בציפייה, הלב מתרחב והנשימה הופכת קלה יותר וזורמת.
שינוי מיקוד
לא משנה כמה למדתי, כתבתי ולימדתי עליה, או כמה עזרתי לאחרות ואחרים להתמודד איתה בעבר – תסמונת המתחזה מכה גם בי. התחושה שאין לי את היכולת לבצע את התפקיד עולה גם בי, יחד עם חשש שיגלו את זה ממש מהר. הקול הפנימי הזה מעצבן, בגלל הציפייה העצמית להתגבר על זה כבר. אבל הי, אני אנושית, ותסמונת המתחזה היא חלק מהותי בזה.
אז כדי להתקדם ולהתמודד איתה, אני נזכרת בכמה עובדות שמשנות לי את נקודת המבט:
- התסמונת נפוצה יותר אצל נשים.
- התסמונת נפוצה יותר ככל שהמומחיות גבוהה יותר.
- בשילוב עם תחושת מסוגלות, התסמונת שומרת עלינו מקבלת החלטות פזיזות.
- מה שמעצבן אותי = הזדמנות לתרגל חמלה ואמפטיה עצמית.
פתאום התסמונת לא מעצבנת, אלא מדרבנת. יותר קל לקבל את העובדה שתנאי השטח השתנו, ולכן צריך להוריד הילוך ולזוז לאט יותר. הדבר השקול והחכם הוא להטיל ספק במה שנראה מובן מאליו.
ההקשבה לקול הפנימי שמאט מאפשרת להימנע מטעויות פזיזות, ולקבל החלטות טובות יותר. התייחסות לתסמונת כמתנה, מפעילה אזורי מוח חדשים ועולים רעיונות חדשים להתמודדות והתקדמות.
שיחה פתוחה על הכל
השינוי בקריירה שלי משפיע על כל המשפחה והבית. זה מביא לגלים וסערות בכולנו. כדי לעזור לכולנו לעבור את זה יחד, אני כל הזמן מזמינה לשיחה על הנושא. מנרמלת את החששות על ידי שיתוף בחששות שלי, ושואלת על המחשבות והתחושות של החלקים האחרים בפאזל. הטריק זה לפתוח את השיחה דווקא ברגעי הבין-לבין, נגיד בדרך לבית הספר או בזמן הכנת ארוחה. גם אם השיחות קצרות ומלאות ב”לא יודע.ת” ו”לא אכפת לי”, אני יודעת שהדברים מהדהדים גם אחרי.
ד”ר גאבור מאטה אומר “אין לנו את הכוח לתקן את הדברים, אבל יש לנו את הכוח להשפיע עליהם”. הטפטוף של השפעות השינוי לאורך זמן, והשיחות עליו בצורה גלויה ופתוחה, לא מתקנות את המצב. אבל הן כן משנות ומשפיעות עליו קצת קצת, בהדרגה. אפשר למצוא דרכי ואסטרטגיות התמודדות עם הדברים שמפחידים לגבי השינוי והעתיד. אחרי שבוע-שבועיים של חשיבה משותפת, הרגשות כבר פחות מציפים וקל יותר לנשום ולהתקיים בעולם.
לסיכום
שינויים בחיים הם כמו ניעור של אבק משטיח. עולה למעלה מלא לכלוך, ולרגע קצת מחניק. אבל בסופו של דבר, כשהכל שוקע ונרגע, החיים יותר נקיים ואווריריים. קל יותר להתנהל ולהתקדם בעשייה שלנו בעולם, עם תחושת משמעות והנאה מהחיים. אני מקווה שהכלים שבכתבה יעזרו לך בשינויים של החיים. במדריך המתנה שבאתר תוכלו למצוא עוד עשרות רעיונות להתמודדות עם שינויים בעבודה (ובחיים).
אהבת? ספרו לי ושתפו עם אחרים.
