במציאות שלנו היום, קשה לדעת מה הצעד הנכון. המפה מסביב משתנה כל הזמן, לפעמים מהר יותר ממה שאפשר להכיל. זה מביא להצפה של רגשות קשים, כמו אובדן אמון, תשישות, יאוש ויגון. כל אלו מובילים לרמות אדירות של לחץ וחרדה, שעשויים להביא לקיפאון או הימנעות מהחיים עצמם. אני רואה את זה מסביבי בכל מקום, ומרגישה את זה גם בתוכי. קושי להאמין שהתוכנית שרציתי באמת תתגשם, כי מה אם השמים יפלו מחר? איך אני אמורה לדעת להתמודד עם אתגרים שמעולם לא פגשתי או דמיינתי שאפגוש?
ברגעים כאלו אני מזכירה לעצמי שהכל מעגלי ומחזורי. בסופו של דבר לכל שינוי יש כמה שלבים קבועים שתמיד יתרחשו באופן ספירלי. בהשתנות יש אמיתות קבועות, שנכונות במיקרו (ביני לבין עצמי), בקבוצה המיידית שלי (המשפחה או הצוות בעבודה) ובמאקרו (השכונה, המדינה, החברה).
כל שינוי מתרחש בצורה דומה, לא משנה באיזה שינוי מדובר. כשידועה הדרך, קל יותר לבחור מה לעשות כדי להתקדם בה. בכתבה הבאה אדבר על כמה אמיתות, שמקשות על מציאת הדרך הנכונה לשינוי והתמדה במטרה. בסוף גם מחכה מפה שעוזרת להבין מה אפשר לעשות, כדי לשנות את המצב.
שינוי תמיד יגיע מתוך חוסר נוחות
עובדה שהוכחה במאות מחקרים היא שהשאיפה שלנו היא להגיע למקום נעים וחמים. זה נכון לענף של עץ, לחיות המחמד שלנו וגם לנו. בכל רמות הקיום (גוף-רוח-נפש) נמנע ממה שלא נעים ונתקרב למה שכן. זו אחת האמיתות שנמצאות בבסיס קונפליקט המנעות-התקרבות מעולם הפסיכולוגיה, שגורם לנו להימנע מאותה משימה חשובה שממש תקדם אותנו, אבל קצת מפחידה. אולי זה הקידום בעבודה, הטלפון לרופאה או שיחה משמעותית עם הפרטנר. בכל מקרה, לא נעשה שום דבר עד שלא נסבול מספיק. כמה זה מספיק? בהמשך הכתבה.
ההשקעה משתלמת
השקעת המאמץ בניסיון לעשות משהו היא העיקר. זה לא משנה מה עשית בפועל, אם באמת באמת ניסית, המוח משחרר דופמין וההנאה מובטחת. נכון, יש מתיקות מיוחדת בהגעה למקום הראשון, אבל אם הדרך למירוץ הייתה משמעותית, זה מה שייחרט בתוכנו למשך שנים אחר כך. כמו ענפי קיסוס נמתחים למעלה, מהות הקיום שלנו היא הצמיחה ולא הגעה אל השמש. הסיפוק מגיע מהעשייה עצמה, כל זמן שהיא מיושרת למי שאנחנו בפנים. וזה מוביל לנקודה הבאה.
האמת מגיעה מהבטן
בתוכנו יש גרעין שיודע מה נכון לעשות הלאה. כל זמן שנפעל ממקום שמקשיב לקול הפנימי נהיה בכיוון הנכון. הדרך עשויה להשתנות אלפי פעמים, אבל המטרה שלנו תמיד זהה – לצמוח ולהתפתח. יש לנו חוכמה פנימית משותפת לכל החיות והיצורים בעולם – המערכת הלימבית. זו בעצם מערכת העצבים שמחוברת אצל בני האדם לבטן. לא סתם יש בכל השפות ביטויים כמו “התכווצה לי הבטן”, “הייתה לי תחושת בטן”, “לא הצלחתי לבלוע את זה”. השפה מתארת אמת עמוקה ששכחנו – יש לנו יכולת פנימית ומולדת לדעת לאן ללכת. הקושי העיקרי בשינוי מגיע מכך שבעולם של היום, התרחקנו מהיכולת להקשיב לאותו קול מכוון.
מחיר חוסר ההקשבה
בספרו “The myth of normal” גאבור מאטה מסביר בבהירות והעמקה את הקשר בין כל הדברים. אני מאוד ממליצה על האזנה לעותק המוקלט, שמקריין בנו (שגם כתב איתו את הספר). בקצרה – התרבות המודרנית מנתקת אותנו מהקשבה לגוף ולסימניו. זה מתחיל בקימה אחידה בשעה מסוימת לבית הספר, תוך התעלמות מאיתותי הגוף לעוד שינה. ממשיך בהסללה מגדרית לכולנו, שמשפיעה על בחירת המקצוע ותנאי החיים. ת’כלס? זה די פשוט. כשאנחנו בהקשבה למה שעושה לנו נעים – נעים לנו. וכשלא? כואב לנו. אם כואב לנו ואנחנו לא בהקשבה לכאב – אז נהיה מסוכן. מי שקרעו את המיניסקוס יספרו שלכל דבר יש גבול, ואם לא נקשיב לגבול נקרע. כשמשהו בוער בקירבנו (בכוונה אני משתמשת בהקבלה), זה שורף אותנו מבפנים. התחושה הזו חשובה. היא גורמת לנו לזוז. הדוגמה שהסבירה לי את זה הכי טוב, היתה דוגמה מספר הלימוד של פסיכולוגיה פיזיולוגית; דמיינו סיטואציה יומיומית של ארוחת ערב. יש רעש והמולה בזמן שמתיישבים לשולחן וריבוי משימות. בלי לשים לב, הושטת יד להרים את הלזניה מהשיש בלי כפפה. רובנו נעזוב את הכלי די מהר, ונסבול מכוויה קטנה. אבל מה יקרה אם לא נעזוב את הכלי, ונחליט להביא אותו לשולחן ככה? אולי נלך מהר, נצעק תוך כדי שיפנו את הדרך ויכאב לנו. מאוד. הנזק שיישאר לאורך זמן יהיה גדול יותר. בעיקר נסבול.
זה נכון לכל דבר בחיים. בכל מקרה, נחפש את הדרך המהירה ביותר להקל על הכאב, ובפעם הבאה בוודאי שנזכור לקחת כפפה ולהימנע מהחוויה כולה.
זה קורה לנו גם כשהעבודה לא מתאימה לתחומי העניין. כשסביבת החיים לא מתאימה לשאיפות הפנימיות. כשהמציאות מסביב לא מתאימה לערכים הפנימיים. כל אלו כואבים ומכאיבים לנו באופן אקטיבי. ממש כמו חומצה בבטן, ששורפת אותנו לאט. אדם גרנט דיבר על הצפרדע שלא קופצת מהסיר, האחיות נגוסקי כתבו על הצורך לשחרר את זה החוצה ולחוות את הלחץ במלואו. סיכמתי את הדברים שלהם ושל עוד מובילים באריכות בניוזלטר “ביס של מוטיבציה”. בסופו של דבר, אם לא נקשיב למה שנכון לנו לעשות נישבר. אני נשברתי, ומתוך המסע להחלים ולחבר את עצמי מחדש, הבנתי המון דברים והחדשות הטובות הן שיש מה לעשות עם זה.
איך להתחבר לקול הפנימי?
השאלה הזו מלווה אותי הרבה זמן. איך לשנות את התקליט הפנימי, ולהקשיב לאיתותים של הגוף? לפני כמה שנים הגוף שלי נשבר. לא עמדתי יותר בעומס וקרסתי. הבטן התפוצצה וזה הביא לשלל השפעות בריאותיות. בדרך שלי לריפוי, הבנתי שאני מחפשת החלמה. עם המציאות היומיומית שבה נדמה כאילו הכל עולה באש ואין הפוגה באופק, הכאב של כולנו עולה. מסביבי ובתוכי אני רואה המון חוסר ודאות, אובדן אמון במערכת, תחושת יגון עמוקה. אז בחרתי לכתוב את הכתבה ולשתף בכלים שעוזרים לי להתמודד. אולי זה יעזור למישהו או מישהי להתמודד עם הכאב הפנימי, ולמצוא דרך לפעול להקלה והחלמה.
כחלק מהמסע שלי להחלמה פגשתי את גאבור מאטה שמדבר על 4 גורמים ו-5 רמות חמלה שמביאים להחלמה. הוא מתאר אותם בספר “The myth of normal” בפרטי פרטים, ואביא אותם כאן בקצרה. אני כותבת את הכותרות באנגלית, עם תרגום חופשי שלי. אשמח לענות על שאלות, לתת פרטים נוספים או להפנות למקורות העמקה. רק תנו לי סימן בתגובות, ונמשיך שם את השיחה.
ארבעת ה-A's וחמש רמות חמלה
ד”ר מאטה מסביר שהחלמה היא לנהל חיים שבהם כל חלקי העצמי בהשלמה והלימה. כשיש תחושת סינרגיה וזרימה בחיים, שהכל כמו שצריך להיות וטוב ונעים לנו. החלמה מגיעה כשיש ארבעה אלמנטים, שכולם מתחילים באות A, ומתלווים אליהם גם 5 רמות של חמלה בהתנהלות שלנו בעולם.
נתחיל מארבעת ה-A's
- אותנטיות (Authenticity): היכולת להיות מי שאני. הידיעה שהפעולות שלי בהלימה למי שאני בפנים ולמי שאני רוצה להיות.
- שליחות (Agency): הידיעה והיכולת לפעול בעולם, כדי להביא לשינוי. היכולת לשנות את המצב. גם אי עשייה היא בחירה לעשות כלום.
- כעס (Anger): גאבור מאטה מבחין בין כעס בריא לבין זעם ותוקפנות. כעס בריא הוא חווית חום פנימית. זה הסמן שצריך לפעול, לעשות משהו, לשנות את המצב.
- מודעות (Awareness): ראיית המצב כפי שהוא באמת. הסתכלות על המציאות כפי שהיא, ללא יומרות ומסיכות. זה היכולת להבחין בכאב, בסמן שלנו לפעולה.
כשיש לנו את כל אלו, אפשר לדעת מתי לפעול ואיך. לדוגמה, לפני כשנתיים, ביציאה מתרגול יוגה בחדר הכושר, ראיתי גבר צועק על פקידת הקבלה ומקלל אותה (מודעות). הרגשתי את הבטן שלי מתהפכת (כעס) וחשבתי מה אני יכולה לעשות כדי לעזור (שליחות). בחרתי לשאול את אותו גבר בטון רגוע ומבט מישיר לעיניים “אבל למה אתה כועס עליה? ולמה לקלל?”. כמובן שפחדתי ודאגתי שהאלימות תופנה אלי. אבל יחד עם 5 רמות החמלה, לא היה לי ספק שזו הדרך הנכונה לפעול.
5 רמות חמלה
בחירת הפעולה שתביא לתוצאה הרצויה דורשת הסתכלות משולבת, ובדרך כלל גם רגע לנשימה. 5 רמות החמלה עוזרות לוודא שהדרך שבחרנו לפעול בה, באמת עוזרת לנו ולסביבה ומקדמת למטרה הרצויה.
- חמלה אנושית בסיסית – אמפטיה לאחר, וחמלה עצמית. היכולת לסלוח ולראות את הכאב של האחר (ושלנו).
- סקרנות – עמדת בסיס ששואלת “למה זה קרה?” עם לב פתוח והקשבה. הרצון להבין את החוויה של האחר (ושל עצמנו) בלי שיפוטיות וביקורתיות.
- הכרה – לכולנו יש כאב שמלווה אותנו כל הזמן. לכל אחת ואחד מאיתנו טראומות מגוונות. ההבנה שלכולנו מציאות משותפת וכואבת.
- אמת – לחיות ולדבר אמת, להכיר בדברים כפי שהם ולא לפחד מהכאב שבדבר. מכיוון שהכאב משותף לכולנו (גם אם המקור לכאב ייחודי ונפרד), נדרשת אדיבות (kindness) בשיתוף האמת.
- אפשרויות – דברים יכולים להשתנות, להתפתח ולצמוח. מה שהיה לא בהכרח מה שיהיה.
איך 5 החמלות עזרו לי בחדר הכושר? קודם כל, ראיתי את הסבל של פקידת הקבלה, הקשבתי לכאב הפנימי שלי מהמצב. הכרתי בכאב של הגבר האלים בסיטואציה, יש סיבה שאיבד את עשתונותיו. במקום לתקוף אותו בחזרה, שאלתי בצורה רגועה וסקרנית מדוע פעל כפי שפעל. ברגע הזה נוצרה אפשרות לשינוי. ובאמת, הוא התבלבל, המשיך לצעוק בזמן שיצא לחדר המדרגות והלך הביתה. הפקידה ואני נשארנו פעורות פה יחד עם מנהלת הסניף. התחבקנו והתחזקנו יחד.
מה הלאה?
ההסתכלות על המציאות עם המפה הזו, עוזרת לי כל יום להבין מה לעשות במצבים קשים. אני מקווה שמהיום, תעזור גם לך. המהות של כולנו בעולם היא לחיות חיים שמביאים להגשמה וסיפוק, ואם הצלחתי לקדם את זה עוד מילימטר דרך הכתבה הזו – הצלחתי.
רוצה לשמוע עוד? אפשר למצוא אותי גם בפודקאסטים “ביס של מוטיבציה” ו”הפודקאסט של עצמאיות מהבטן“.
רוצה ללמוד עוד? כאן תקבלו “עוד מוטיבציה“.
